נכון שזה לא בדיוק פסטיבל בירה אמיתי ונכון שלא נטעם שם בירה נדירה ולא מוכרת ואפילו נכון להגיד שלמרות השם "עיר הבירה" הבירה שם לא בדיוק העיקר, אבל אם מזמינים אתכם לבירה ועוד להסיע אתכם ובדרך להרוויח עוד שעת שינה לא תלכו? אז הלכנו.

וכך בערבו של יום איפסנו את דור ההמשך במקום בטוח והתחלנו במסע אל הלא נודע.
טוב, נו, בסך הכל נסענו לחיפה ל"פסטיבל גולדסטאר ה- 12 תל אביב עיר הבירה".

האמת שמאז האירוע הראשון של עיר הבירה שהיה בנמל תל אביב לפני אי אילו שנים לא יצא לי להיות באף אחד מהבאים, כך שלא אוכל להשוות בין זה הנוכחי לאחיו התל אביבים. אבל בלי השוואות אי אפשר אז נתחיל בזה שלא נתקענו בפקקים איומים. נכון, הגענו בשעה שמונה וחצי, קצת מוקדם, אבל בתל אביב זה לא היה קורה וגם מצאנו חנייה קרובה וכאן כבר נשברנו – החניה בחינם, לא כחול לבן, לא הנחה לתושבי העיר, פשוט חינם.

הכניסה למתחם האירוע הייתה מסודרת ומאורגנת. בכניסה קיבלה אותנו במה של מפעל הפיס עם מוזיקת קלאב מד ומנחים שניסו נואשות להפעיל את הקהל. האווירה הייתה כזו של יריד כפרי לא היו עדיין הרבה אנשים, יריד האומנים בכניסה ודוכני האוכל של "בורקס בכר", הפיתה הדרוזית והדוכן של הפול והתורמוס תרמו לכפריות. אנשים שעלו מחוף הים נראו מבולבלים ולא הבינו מה כל הרעש וההמולה שצנחה עליהם. אבל אנחנו שבאנו בשביל הבירה הסתערנו על הברזים, ל-א' הנהג שהביאני הלום ולזוגתי לא הייתה התלבטות, הוא הלך ישר על הגולדסטאר והיא על ההייניקן. אני קצת התלבטתי, אמנם המבחר לא היה "אירופאי" אבל בכל זאת היה מגוון. גולדסטאר והייניקן – 12 ₪ לשליש, פאולנר, סמואל אדמס, מרפיז רד ומרפיז סטאוט – 14 ₪ לשליש.

לבסוף החלטתי לפצוח, בניגוד לכל חוקי הטעימה, בסמואל אדמס השתלטנית, מלאת הטעמים והמרה. אני לא יודע מה יקרה אח"כ אז לפחות נהנה כרגע. א' התלונן על טעמה של הגולדסטאר שלו ונתן לי "המבין" לחוות דעה. היה לי קשה אחרי הסמואל לטעום משהו אחר, בהשוואה לשתלטנות והמרירות הגבוהה הכל נטעם כמו מים. (עכשיו אתם מבינים למה "בניגוד לכל חוקי הטעימה").

מהסיבוב השני והלאה א', שלא קיבל תשובה על טעם הגולדסטאר, לא הימר ועבר להייניקן ואילו אני חזרתי לתלם ולמרפיז רד – היה טעים ונחמד. בירה מעודנת, קלילה ומרווה עם מרירות נמוכה וטעם עדין של לתת קלויה. על הבמה הופיעו שרי, עוזי פוקס, ודני שושן. לרוב הנוכחים הם לא עשו דבר אבל לנו זו הייתה נוסטלגיה נעימה.

כטוב קיבתנו בבירה חיפשנו משהו לשדך לה ומה יותר טבעי מאשר נקניקיות, על הדוכן הן נראו גדולות שמנות ומפתות אך בלחמנייה זה כבר היה סיפור אחר – בפראג זה יותר טוב.

בינתיים שוטטנו קצת במתחם על שתי במותיו, זו של שלישיית הנוסטלגיה וזו של ההיפ-הופ ונהנינו מהבריזה המדהימה. מכרי הטמפואי שפגשנו סיפר לי שהתכנון לפסטיבל בתל אביב היה עשיר יותר – ג'ז עם הסמואל אדמס, במה אירית עם המרפיז, ביר גארדן עם הפאולנר, במת טראנס עם ההייניקן ועוד הפתעות אך לאור לוח הזמנים הצפוף נאלצו להסתפק במועט.

הגיע הזמן לסיבוב הבא – מרפיז סטאוט, אין הרבה מה להגיד ראש קצף קרמי, טעם יבש ונוטה לחמצמץ מרירות ראויה פשוט סטאוט. והבריזה, פשוט בריזה מדהימה.

לסיבוב האחרון חזרתי לידידי משכבר הימים מר שמואל אדמס. ורק א' רצה הייניקן וכאן חלה התפתחות מדהימה בעלילה.

עד סיבוב זה ההייניקן נמכרה ב- 12 ₪ לשליש אך הפלא ופלא בסיבוב האחרון כבר דרשו 14 ₪ לשליש. א' בהיותו בעל תודעה צרכנית מפותחת שאל לפשר האינפלציה והתגובה שקיבל הייתה "המחיר נקבע בהתאם לשעה", תעריף 2 יענו. שפשפנו עינינו שקשקנו ראשינו ותהינו האם בפסטיבל בירה אנחנו נמצאים, בו הבירה אמורה להיות העיקר ובזול וכל השאר מסביב, או סתם בעוד הפנינג בו המטרה היא לשחרר את הקהל מכמה שיותר שקלים. אני לא יודע אם הייתה זו יוזמה מקומית או איזו אסטרטגיה אבל אנחנו נשארנו עם טעם רע.

לפחות הפול והתורמוס שקנינו היו מעולים.

(למען הסר ספק דעו שבדרך חזרה לבועה נהגה זוגתו של א' שלא שתתה)